מרפסות / מוריה מקסימון


מרפסות / מוריה מקסימון

מסע אל עומקי הכאב והאהבה, בתוך מציאות של אובדן ובחירה מתחדשת בחיים. ״המילים נובעות כרצון לקרוא בשם, לדבר שאין לו שם. והוא שט על פני רצפים סתורים ונסתרים, שבשפה היומיומית ייקרא- חיים״.

בבסיס הספר טקסטים מהבלוג "מרפסות" וממקורות אחרים, מאת מוריה מקסימון.  הספר צפוי לצאת במהלך 2021. להלן שני קטעים מתוכו:


1.

יֵשׁ כְּאֵב, שֶׁלֹּא מוֹצְאִים לוֹ בַּיִת.

הוּא נִשְׁאָר לוֹהֵט בֵּין הַיָּדַיִם, קוֹפֵץ מִיָּד לְיָד.

בְּהַרְפָּיָה עֲמֻקָּה, בִּכְנִיעָה מֻחְלֶטֶת

גַּם כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, נִמְצָא מֻתְמָר

לְזָוִית רְאִיָּה נוֹסֶפֶת אוֹ פָּשׁוּט לְעוֹד נְשִׁימָה מְלֵאָה.

אַחַר כָּךְ הוּא יָכֹל לָשׁוּב לִבְעֹר בֵּין הַיָּדַיִם.

אֲבָל הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ קְצָת שׁוֹנֶה.

 

יֵשׁ דַּקּוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּכוֹת לַזְּמַן.

הֵן יָצְאוּ מִן הַמִּשְׂחָק וּמְקַיְּמוֹת עַצְמָן בְּאֹפֶן עַצְמָאִי עִם חֳמָרִים אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָּהֶן עוֹד בִּהְיוֹתָן מְסֻדָּרוֹת בְּתוֹךְ שָׁעוֹן.

הֵן חָפְשִׁיּוֹת לָנוּעַ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וּבְתוֹכָן חַי לוֹ רֶגַע שֶׁנִּפְלַט מִן הַזֶּרֶם. וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַכֶּה עַל הַגָּדָה.

 

זְרָעִים נוֹבְטִים בְּקֶצֶב שׁוֹנֶה. וּלְפִי חֻקֵּי אֱלֹהִים בִּלְבַד.

 

פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים הֵם הַגִּלּוּי הַמָּתוֹק שֶׁל הַסּוֹד.

גַּם אִם לֹא יֹאכְלוּ, תְּחַכֶּה לָהֶם תָּמִיד, הָאֲדָמָה.

 

גַּם אֲדָמָה יוֹדַעַת לְהַמְתִּיק סוֹד.

 

הַלֵּב יָכֹל לִהְיוֹת פְּצָצָה מְתַקְתֶּקֶת.

וּכְמוֹ אֲבַטִּיחַ, בַּמֶּרְכָּז שֶׁלּוֹ, הוּא הֲכִי מָתוֹק.

 

מְתִיקוּת הִיא דֶּרֶךְ חַיִּים.

 

פַּחַד הוּא כֶּתֶם שֶׁנִּתָּן לְהָסִיר.

 

הִתְרַחֲשׁוּת הָאֲנִי הִיא זִירָה עֲקֻבָּה מִדָּם.

הִתְמַזְּגוּת הָאֲנִי הִיא הַפְּסִיעָה הָרִאשׁוֹנָה לְגַן עֵדֶן.

 

פַּרְפַּר לָבָן תָּמִיד יוֹפִיעַ אַחֲרֵי בֶּכִי טוֹב,

בְּיוֹם טוֹב, לְצַד גַּעֲגוּעַ יָשָׁן.

 

בֶּכִי הוּא אֶפְשָׁרוּת לְהִתְמַזֵּג.

מֶזֶג הוּא רְטִיטָה חוֹלֶפֶת

כְּפִי שֶׁטַּעַם נִרְכָּשׁ.

 

פִּכְפּוּךְ נַחַל, הוּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה.


 

2.

רחל שוכבת בחדר מספר שלוש. לבד.

נראית כבת שבעים פלוס.

פניה יפות כמו ורד.

מבטה אל התקרה ופיה ממלמל בלחש מילים שרק אלוהים שומע.

זרועותיה פרושות לפנים ושתי כפות ידיה כמו עוסקות במלאכה.

ציפורניה משוחות לק בצבע אפרסק, בקצוות הוא קצת מקולף.

אני מתמקדת באצבעות, הן לא מפסיקות לנוע, בתנועה אחידה שחוזרת על עצמה.

נראה שיש לה בידיים חוט ומחט והיא תופרת.

לא באמת, בכאילו.

אבל היא תופרת במרץ.

בתנועות מיומנות מחדירה את המחט לבד ומושכת את החוט מהצד השני.

כך עוד ועוד. תפירה אין־סופית. עם חוט, מחט ובד שקופים.

אני שוקעת ברחל. מפליגה בדמיוני אל האישה שהייתה לפני שהגיעה לכאן, לתומך א, מחלקה שעבור רוב הדיירים בה היא התחנה האחרונה.

 

גברת ציפריס, את יכולה להיכנס, סיימנו.

אה, אני נוחתת למציאות ונכנסת לחדר שממול, שם שוכב אלון.

החלון מעט פתוח ורוח ים מניעה את הווילון.

אני מתיישבת לצידו של אלון. מהדקת את ידו בידי וחושבת על געגועים.

געגוע שמתממש.

כמו אהוב שחזר מעבר לים אל חיק המשפחה. געגוע מתוק שמדגיש את החומר שאנחנו. את קרבת הגוף המתרחק ושב.

 

געגוע שלא מתממש, כמו אהוב שנפצע אנושות בראשו ואינו שב מן המקום שאליו הוא נסע.

כמו סבתא רחל אשר תופרת ליבה אל אלוהים תחת ערפל הדמנציה.

געגוע כזה דוחק בנו אל מֵעֵבֶר היותנו גוף הַכָּמֵהַּ למתרחק ושב.

געגוע כזה מבקש ממני להפוך להיות אדם אחר.

שאינו נסמך רק על האפשרות של סוף טוב.

בתומך א אין סוף טוב.

שוכבים שם אנשים ששכחו את כל אשר ידעו.

ושאריות חיים עוד מהבהבות להם מתוך הידיים או העיניים.

אולי הם אפילו לא מתגעגעים.

רק הווים כמו רצועת חוף שאליה מגיעים הגלים - געגועים של אנשים אחרים שפעם היו להם אישה, בן, בעל, אבא, אמא.

בטרמינל הזה הטיסות יוצאות בלי געגוע יודע של הכרה.

רק געגוע לאדם שהתפצל מהגוף הזה לפני זמן רב וכבר לא ישוב.

אך הן לא גופות, הם גופים. חמים. וליבם בקרבם פועם.

מה מרצד מבעד לערפל ומלמול השפתיים,

רק אלוהים שותף... כמעט תמיד... לא ניתן לפענח.

 

אני פותחת בספרו של אלון שמונח על הכוננית,

כמו עדוּת דוממת לנהר אדם שהיה.

״לרצות חופש.״

אני קוראת בלב.

״לרצות חופש,״ אני קוראת לאלון.

היו ימים שבהם סיפרתי בלהט לכל אחות או רופא אשר נכנסו בדלת על האיש שהיה אלון.

אותו אחד השוכב כאן.

 

איך אתה פה?

מה המשמעות של כל זה?

שפתיו של אלון חתומות.

עיניו עצומות.

אך פסיק ממנו כמו מתעורר לשאלות שלי.

ופסיק זה הרבה במצבו הנוכחי.

בפסיק הזה אני שומעת,

״את בטח תמצאי בתוך זה את כל המשמעות.״

ככה אנחנו מדברים עכשיו שנינו,

בפסיקים.

ומי אמר שפסיק הוא לא עולם ומלואו.

כאשר הגעגוע אינו מתממש, יום אחר יום,

לומדים למצוא אוקיינוסים בתוך טיפות של גשם.

וכל עוד ההכרה שואלת פנימה היכן אני?

תמיד טוב לי לענות,

אני עכשיו כאן.


לבלוג מרפסות - סקיצות לאלוהים.