מיקי אמיתי
בהתחלה קראתי בתנופה מהירה ואז התחלתי להאט, למנן לי, להאריך את המשך, להתרגל לנוכחותו בחיי, כספר ליווי, כמקור השראה, כתזכורת פועמת… ויצא, שכך - מכל פינות הבית, היה זה במרפסת עכשיו, מול האופק הפתוח, שהגעתי אל סופו, הפתוח… ואני נושמת, את המרחבים האינסופיים שהוא מזמין אליהם וחווה הכרת תודה על נדיבותך ועל אהבתך, אהבתכם, על האהבה כחומר ועל היצירות המופלאות שהיא מולידה מכם, ממך ועוד תמשיך ותנבע כמעיין מים חיים תודה עליך מוריה
שי מנהיימר
אני נפעם ומתענג על המילים, על התיאורים, על העדינות שבך ועל יכולת זיקוק נפלאה לקחת חוויה קטנה כגדולה מחייך ולפרק אותה לפיסות ולהרכיב מחדש לתמונה מרהיבה ומושלמת כפי שהיא. תוך כדי קריאה חשתי שאני איתך במסדרונות בית החולים, בחדר ההתאוששות, בחדר עם אלון, אתך במרפסת. הכאב פוגש את היופי, השבר פוגש את השלם, חוסר האונים פוגש את השלווה האלוהית.
עינת זאפרנסקי
הכתיבה שלך מפלחת את הלב! נזכרת במילים של אלון: אני מאמין ברוח האדם. נזכרתי בהן בתקופה משוגעת זו בארץ ובכלל מילים חזקות בכתיבה שלך את נותנת חיים. רוח האדם בהתגלמותה
יעל שריג-רוזן
"ומי אמר שפסיק הוא לא עולם ומלואו" לא עזבתי את המילים עד שהספר תם לו
רות
מרפסות. וואוו. כמו ניתוח לב פתוח בנוכחות רופא מלא חמלה…
ענבל
מוריה, חשבתי שהסאה שלי כבר גדושה מדי בסיפורי כאב וצער ושיהיה לי קשה מדי לקרוא את הספר כרגע. אבל את כותבת בכל כך הרבה יופי ואהבה ורגש צלול כמו בדולח, שלא הצלחתי להניח אותו מידיי למשך שעה ארוכה. עוד לא סיימתי לקרוא, אבל כבר עכשיו אני אומרת לך: לחיי המילים שלך, שהן זהב נסתר מתחת לאבני המדבר- גם עבורי.