איליריה: סיפור מקרה


איליריה נולדה במעשה אהבה משותף בזמנים שונים על הציר.

ההתחלה שלה הייתה בחנות ספרים בירושלים, עם ספר ילדים אחר.

״משפחתי וחיות אחרות״

בעקבות הספר, אלון יצא למסע אל עבר קורפו. אי ביוון. שם מתרחשת עלילת הספר האהוב עליו עוד מילדותו.

מקורפו אלון שלח לי אימייל עם טקסט.

טקסט שלימים יהפוך לספר שייקרא איליריה.

בתגובה כתבתי לו- זה צריך להיות סיפור ילדים. אולי תקריא אותו פעם לנעם וגוני.


חלפו השנים, גדלו הילדים.

אלון נפצע בראשו ואני נותרתי לגדל שני ילדים מתוקים, לתקשר איתם כאב שאין לו תחתית, לחיות בתוך אובדן יומיומי, כמו בור שלא ניתן למלאו.

מתוך הכאב, רציתי ללדת משהו חדש לילדיי. משהו מאבא.

נזכרתי באימייל ההוא, מקורפו. ולמזלי... גם מצאתי אותו.

הטקסט הזה יהפוך לספר ילדים. לספר הזה יקראו איליריה.

מיד שיתפתי את רונית בר אילן בדבר. ומאותו הרגע רונית הייתה לי שותפה צמודה, עוד זוג עיינים ועוד לב פועם שמתווה את הדרך.

כך החלה מלאכת אריגה משובחת עם מילים קיימות לתוך תבנית חדשה.

פניתי לאוריין שביט, ידעתי שהיא תהיה המאיירת הנכונה לספר הזה.

אוריין נתנה לי יד וביחד התחלנו להוריד את החלום אל הקרקע.

בכל איור חדש שנוסף, הרגשתי שאנחנו בונות פה בית. 

בית לעולם קסום שמותר לו להתקיים מעבר לחוקי המציאות והזמן.

עולם שזמין עבורנו לנצח. ובתוכו הזוהר והאהבה של משפחתנו. ובתוכו חירותו הנצחית של אלון לנוע ולהתהוות בכל המימדים.

ובתוכו האפשרות שלי כאמא לראות ולהיות היש גם בתוך האין.

ובתוכו ילדים אהובים, מדפדפים בין איורים צבעוניים ומילים ויכולים להרגיש קרובים.

במסע ארוך ומקשיב, איליריה נולדה.

בתוך איליריה, גם בטקסט שלה וגם באופן התהוותה קיים הסוד, היפה בעולם.

סוד פרי האהבה של הדברים.

לצאת למסע, לשוב הביתה.

ללכת לאיבוד, להמצא.

להתבונן ביופי כפי שהוא מתגלה.

לכאוב עד שפוגשים באהבה.

לאהוב עד שפוגשים בכאב.

להסכים לשנות צורה.

״ומי בכלל זכה אי פעם לראות הר מבין ונעלם?״

אבא זכה. כך אמר לי בני בפעם הראשונה שקראנו ביחד את הספר.

איליריה היא לא סיפור אישי, אבל היא כלכך קרובה ללב.

היא נועדה להדהד ולחבק כל לב שמבקש.